חושבים שהתיישבות היהודים בנרבון קיימת עוד מימי קדם.
האזכור הראשון לנוכחות היהודים בנרבון מופיע במאה החמישית בשני מכתבים המתוארכים לשנות 470 ו- 473, מכתבים מסידואן אפולינר לחברו פליקס דה נרבון, גאלו-רומני מאוד מכובד. בהם מוזכר יהודי בשם גוזולה, עובד של פליקס.
במאה השישית, תחת שליטתם של מלכי ויזיגות, נחקקו חוקים המגבילים זכויות היהודים (שעד אז ניהלו קשרים טובים עם מרכיבי האוכלוסייה האחרים: רומאים, סורים, יוונים וכו’). היהודים, לעומת זאת, נותרו האנימטורים של חיי המסחר, והמתווכים בין מזרח למערב.
לגבי שנות הכיבוש המוסלמי, בין 719 ל- 759, לא ידוע דבר על גורל היהודים.
בתקופת המלכים הקרולינגים, היהודים קיבלו את הזכות להוריש את אחזקות אדמותיהם וקרל הגדול העניק להם פריבילגיות רבות, כולל זו שיהיה להם “מלך” (נאשי), איש חשוב בעלים של כמה בניינים בעיר. נראה שהיהודים נהנו מביטחון רחב למדי עם אפשרות להחיות את הכלכלה ולבנות הון גדול שהושקע בנכסי קרקע או בפעילות תעשייתית (טחנות, וכו’). הויסקונטים והארכיבישופים של נרבון יוכלו להפיק הכנסות ניכרות מנתיניהם של היהודים, על ידי הענקת פריבילגיות שונות, ומכאן יריבות קבועה בין השליטים האלה על היהודים.
בשנת 1173, תיאר מטייל אחד את נרבון כ”בקיאה במשפט העברי”. וממנה הוא התפשט ברחבי הפרובינציה. ישנם רופאים מפורסמים, ביניהם הרב קלומין, בנו של הרב תיאודור, מצאצאי דוד המלך. נאמר שהתלמוד חייב את תהילתו הגדולה ביותר לנרבון.
בתי הספר היהודיים בנרבון ידועים; ישנם חוקרים יהודים רבים, ביניהם ג’קבן ג’קר, שהיה אחד ממוריו של רש”י, אחד מאורות המאה ה -12, וגם משה מנרבון, המכונה “הודרכיאן”, שחיבר פרשנות (שאבדה) לתנ”ך.
בבתי הספר התלמודיים בנרבון, לימדו מורים מפורסמים במאות ה -11 וה -12 ולמדו מייסדי מרכזי החינוך היהודיים במונפלייה ולונל. הנהלת בתי הספר הללו הבטיחה לנאסי הנרבוני את הסמכות הרוחנית הגבוהה על כל המחוז.
ב- 21 ביוני 1306, פיליפ הרביעי (פיליפ “היפה”) הוציא צו גירוש על היהודים מממלכתו.